סיור 3- צפון מדבר יהודה

תצפית הר הצופים אל מדבר יהודה, תצפית צפון ים המלח ממצפה יריחו, תצפית סנט ג'ורג', מסלול הליכה אל הכנסייה וביקור במנזר סנט ג'ורג', מקאם נבי מוסא, גן לאומי השומרוני הטוב.

תצפית הר הצופים אל מדבר יהודה:

הר הצופים הוא אחת הפסגות המקיפות את ירושלים ממזרח ומתנשא לגובה של 826 מטר. ממרומו של ההר ניתן לצפות על מרבית שטח ירושלים, ועל שטח נרחב ממדבר יהודה כולל ים המלח. הבאים לירושלים מהצפון ראו ממנו לראשונה את העיר ואת בית המקדש, ומכאן שמו. שמו הלועזי של ההר "סקופוס" הוא תרגום יווני של השם העברי. בערבית קרוי ההר ראס אל-משרף راس المشرف (בתרגום לעברית: ראש הנשקף).

הראשון שמזכיר את ההר בשמו הוא יוסף בן מתתיהו בספרו 'קדמונית היהודים', יא. בפרק ח' מספר ההיסטוריון על מפגשו של אלכסנדר מוקדון עם הכהן הגדול [שהוא כנראה אגדה] על ההר: "וכששמע שהוא לא רחוק מהעיר, יצא עם הכוהנים והמון האזרחים וערך לו קבלת–פנים... במקום אחד הקרוי הצופים מפני שאפשר היה לראות משם את ירושלים ואת בית–המקדש".

וכן בספרו מלחמות היהודים ב פרק יט' מספר בן מתתיהו כי הלגיונות הרומאיים החלו את ההתקפה על ירושלים מבסיסם על ההר: "מצא לו צסטיוס שעת הכושר להתנפל על העיר... ושם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקופוס) במרחק שבעה ריסים מן העיר".

הר הצופים שימש בעבר גבול פיזי וגם דתי הלכתי הקובע את תחומו מחוץ לעיר ירושלים. על מורדות ההר נמצאו מערות קבורה עוד מימי בית שני וכאן מצאו להן משכן חלקות קבר אחדות ובתחילת המאה הייתה אף מחשבה להקדיש בהר חלקה לגדולי האומה.

קו פרשת המים בין אגן הניקוז של הים התיכון לים המלח עובר בין פסגת הר הצופים לפסגת הגבעה הצרפתית. הנחל המנקז אזור זה אל הים התיכון הוא נחל צופים וזה המנקז את האזור אל ים המלח הוא נחל אוג.

תצפית צפון ים המלח- ממצפה יריחו:

מתצפית מרפסת ים המלח יש נוף מדהים!

ממזרח - הרי מואב, ממערב - בקעת יריחו, שבליבה העיר יריחו, מצפון - נחל פרת ומדרום - נופי צפון ים המלח.

אני מתה על הגבעות המדהימות והיפות של מדבר יהודה.

מרפסת ים המלח הוקמה לזכרם של ארבעה צעירים, בני הישוב, אשר נהרגו בתאונת דרכים בסמוך ליישוב.

התצפית מורכבת משלוש קבוצות של חדרים, כשבכל קבוצה שני חדרים – אחד פתוח ואחד סגור ויוצרים תחוש של מבוך.

ניתן לרדת מהתצפית בשביל קצר לספסל על גבעה נמוכה יותר שגם משקיף אל הנוף וגם מבודד יותר.

תצפית סנט ג'ורג':

ואדי קלט מתחיל בצפון ירושלים, בנווה יעקב, ונשפך לירדן.

שלושה מעיינות לאורך הוואדי הן : עין פואר (עין מבוע),עין פארה (עין פרת) ועין קלט

המים של המעיינות הובלו בתקופות החשמונאית, ההרודיאנית, הביזנטית והעות'מאנית ליריחו.

בחלק הדרומי של יריחו נבנו הארמונות החשמונאים וארמון הורדוס,אז אמת המים הובילה את המים לדרום יריחו, כיום האמה עדיין עובדת יש מי שאחראי לפתוח את החסימות שלה על מנת שהמים יזרמו.

מנזר סנט ג'ורג' (דיר מר ג'ריס) הוקם בשנת 480 ע"י יוחנן מהעיר תבאי (ביוון) כקוֹינוֹבְּיוּם. החל מסוף המאה ה-6 עמד בראשו הנזיר ג'ורג' מכוזיבא, שעל שמו נקרא המנזר.

בשנת 614, בעת הכיבוש הפרסי, המנזר נהרס, , ג'ורג' עצמו עזב ומת, והמנזר נשאר נטוש זמן רב. הוא שוקם במהלך התקופה הצלבנית, אך נהרס שוב בידי הערבים.

שתי מסורות לגבי מיקום המנזר:

1. נחל כרית – אליהו ברח לכאן מאיזבל ואחאב, והעורבים סיפקו לו מזון

2. יהויכין, אבא של מרים. לפי הפרוטואוונגליון של יעקב יהויכין ואנה היו חשוכי ילדים, ויהויכין הגיע לכאן להתבודד. כאן התגלה אליו המלאך ואמר לו לחזור לירושלים. יהויכין חזר הביתה, פגש את אשתו ליד שער הזהב = הרחמים, ואחרי תשעה חודשים נולדה בתם מריה.על פי אמונה מקומית, שתי המסורות מיוחסות למערה אשר במפלס העליון של המנזר: שם הסתתר אליהו הנביא מפני איזבל, ובמערה בישר המלאך לסבו של ישוע שאשתו, אנה, תלד את מרים. מסיבה זו נבנה מנזר במפלס העליון המוקדש למרים, ורק נשים מורשות לבקר בו.מבנה המנזר הנוכחי נבנה מחדש בשלהי המאה ה-19 על ידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית.

בשנים האחרונות הגיעו נזירים מיוון, בשנה האחרונה הגיעו 10 נזירים חדשים, ושיקמו את המנזר. המנזר עבר שיפוץ לכבוד ביקור הפטריאך היווני שהגיע בשנת 2013 לתפילה לילית, ולאחריה לסעודה משותפת עם מתפללים ונזירים.במפלס המרכזי ישנם כנסיה ובית תפילה, מרפסת תצפית לוואדי ומגדל פעמונים.

פסיפס של נשר דו ראשי מעטר את רצפת הכנסייה, גולגולות נזירים מתקופת הכיבוש הפרסי נמצאות בבית התפילה תחת הכיפה הגדולה של המנזר, ובמפלס התחתון נמצאים מחסני המנזר וקברי נזירים.

אומנם המרפסת נחנכה בשנת 2014, אבל עדיין לא הרבה אנשים מכירים את המקום. אנחנו הגענו אל המרפסת כחלק מהטיול שלנו במדבר יהודה, התעוררנו ב5:30 לפנות בוקר כדי להספיק לראות את הזריחה מנקודת תצפית זו. משם המשכנו למנזר סנט ג'ורג, אגמון מצפה יריחו ומסלול נחל פרת.

מרפסת ים המלח – איך מגיעים

לא צריך לעבוד קשה בשביל להגיע אל התצפית הזו. כתבו בוייז: "מרפסת ים המלח". המשיכו ישר אחרי שעברתם את עמדת השמירה בכניסה לישוב מצפה יריחו, בצומת טי פנו שמאלה והמשיכו עם הכביש ישר עד שתגיעו למקום. המקום נמצא בשטחי יו"ש. שימו לב, מצפה יריחו הוא יישוב דתי ולכן לא תתאפשר כניסה עם רכב לישוב (ולתצפית) בשבתות ובחגים.

מקאם נבי מוסא:

לאורך הדרך ניתן לראות את אוהלי שבט ג'הלין הבדואי שיושבים באזור מעלה אדומים.

נבי מוסא

לפי המסורת המוסלמית נבי מוסא מזוהה עם קברו של משה. המקום צופה לעבר הר נבו בעבר הירדן המזרחי, שם מת משה לפי המסורת היהודית.

משה מוזכר בקוראן בשם הערבי "מוסא", החל מהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. בתנ"ך כתוב במפורש שמשה לא נכנס לארץ ישראל אלא נפטר בארץ מואב ושם נקבר, אך הקוראן לא מספר על מותו של משה או מקום קבורתו. לפיכך הטענה שקברו של משה נמצא בתוך גבולות ארץ ישראל אינה סותרת את הקוראן.

על פי המסורת, מקום קבורתו של הנביא מוסא נתגלה לסלאח אדין בחלום, והוא זה שבנה מצבת זכרון במקום. סלאח אדין יזם את מסורת העלייה לרגל, "זיארת נבי מוסא", לאחר שניצח את הצלבנים בקרב על ירושלים בשנת 1187, על מנת ליצור נוכחות מוסלמית בירושלים במשך חג הפסחא הנוצרי, ולתת מענה לתהלוכות הצליינים שיצאו מירושלים לכיון יריחו, ערבות הירדן ואתר הטבילה המסורתי בקסר אל יהוד. למרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית, ביום השישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא. ההמון המוסלמי תוזמן לחזור ממתחם נבי מוסא לירושלים בדיוק כשהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא.

במשך החג נהגה כל אחת מהערים הגדולות באזור לשלוח משלחת משלה לחג, ולכל משלחת היה דגל משלה שנישא בגאווה על ידי מנהיגה. רוב המשלחות באו משכם, חברון, ירושלים ויריחו, אולם היו גם שבטים בדואים שהגיעו מהנגב, וגם עולי רגל שהגיעו מיפו ומחיפה. המשלחות התאספו קודם בירושלים, שם התפללו העולים במסגד אלאקסא. כשהגיעו לירושלים, התמקמו עולי הרגל במחנות על פי מקום מוצאם. בשיאו, מפקד עולי הרגל הגיע לאלפים.

בבוקר יום שישי שלפני יום שישי הטוב של חג הפסחא התקבצו ההמונים ברחבת הר הבית לתפילות הבוקר, ומשם יצא הקהל לכיוון המסגד שבו שוכן קבר נבי מוסא, חלקו ברגל, חלקו ברכיבה, ולימים חלקו גם במכוניות ומשאיות.

במשך ימי החג הקימו העולים מחנות סביב מתחם נבי מוסא והעבירו את הזמן בפולחנים דתיים, ריקודים וחגיגות, סעודות, אירועים מיוחדים, ושיחות חולין. מכיוון שלחג התכנסו עולי רגל מכל רחבי הארץ, הייתה זו הזדמנות להחליף מידע ולשמור על קשר עם קרובים רחוקים. לאווירה החגיגית הצטרפו גם רוכלים שניצלו את ההזדמנות למכור את מוצריהם לקהל גדול.

אחד מהאירועים הפופולריים בחג היה מרוצי סוסים שנערכו מחוץ למתחם נבי מוסא. יש הסוברים שתחרויות אלו היו עוד מימי סלאח אדין, בהם נהגו פרשים ערבים להצטרף לתהלוכה ולהפגין כוח אל מול קהל הצליינים הנוצרים שפקדו את ירושלים.

בתום ימי החג חזר ההמון לירושלים, בצהרי יום חמישי הקדוש על פי הלוח של הכנסייה האורתודוקסית (היום שלפני יום שישי הטוב לפי הכללים האורתודוקסים). לאחר מצעד בחוצות העיר, התפזרו המשלחות לעריהן.

סלאח אדין היה הראשון שבנה מסגד על מתחם הקבר, אך המבנה הנוכחי נבנה על ידי הסולטאן הממלוכי בייברס בשנת 1269, כפי שכתוב בהקדשה בערבית שמתנוססת על אחד מקירות המסגד. את האחריות על המסגד הפקיד בייברס בידי משפחת אלחוסייני.

מתחם הקבר משתרע על שטח של כ-5,000 דונם ובו כ-120 חדרים.

המסגד מוקף בפצלי שמן שחורים בהם השתמשו עולי הרגל לחימום ובישול.

מתחם נבי מוסא נועד לשמש אכסניה לעולי הרגל שבאו ל"זיארת נבי מוסא". גם השומרוני הטוב היה חאן.

למבנה כיפות לבנות וצריח גבוה במרכז המתחם. במשך הזמן נוספו למסגד אגפים ומבנים שונים בכדי לשרת את עולי הרגל הרבים שפקדו את הקבר. מחוץ לחומות המתחם, משתרע על מורד הגבעה בית קברות גדול, בו נטמנו עולי רגל שנפטרו בעת החגיגות ומכובדים שביקשו להיקבר בסמוך למתחם המקודש. נבי מוסא הוא אחד האתרים החשובים והקדושים לדת המוסלמית בארץ ישראל.

עם התעוררות הלאומנות בקרב ערביי ארץ ישראל בתחילת המאה ה-20, התווסף ל"זיארת נבי מוסא" פן לאומני. תושבי הערים והכפרים, שלרוב היו מנותקים אחד מהשני, התכנסו במתחם נבי מוסא בחג ויצרו זהות משותפת. מנהיגים לאומנים פלסטינים ניצלו את הכינוס כדי להתסיס את קהילת ערביי ארץ ישראל כנגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית. בראש המסיתים עמד חאג' אמין אלחוסייני, אחיינו של ראש עיריית ירושלים ולימים המופתי של ירושלים, צאצא למשפחת אלחוסייני, שלה ניתנה האחריות על מתחם הקבר בידי הסולטאן בייברס.

בשנת 1920, חגיגות נבי מוסא וחג הפסח היהודי נפלו באותו זמן. באותה שנה התסיסו חאג' אמין אלחוסייני ועורך העיתון עארף אלעארף את הקהל בנאומיהם. ב-4 באפריל, לאחר התפילה המסורתית בתום החג, יצא הקהל בצעקות "אדבח אליהוד, אדאולה מענא" (טבחו ביהודים, הממשלה איתנו) לעבר הרובע היהודי. יחידות הצבא הבריטי יצאו מהעיר כמה ימים לפני כן. במהומות נרצחו 6 יהודים ונפצעו בסביבות 200. המהומות (מאורעות תר"פ) שככו רק כעבור 4 ימים.

בשנת 1937, כשנה לאחר פרוץ "המרד הערבי" במטרה להפסיק את העלייה היהודית לארץ ישראל, אסר השלטון הבריטי על עליית הרגל המסורתית לנבי מוסא, מחשש שהחג יצית מהומות נוספות.

כשעבר מתחם הקבר לשליטת ממלכת ירדן אחרי מלחמת 1948, המשיך האיסור בגלל המתיחות שנוצרה עקב ההגירה של פליטים פלסטינים לתחומה של ירדן. לאחר שנרצח המלך עבדאללה הראשון על ידי מתנקשים פלסטינים שהיו בקשר עם חאג' אמין אלחוסייני, אסרו הירדנים על ההתקהלות הגדולה בהר הבית בתחילת החג, והיקף החגיגות הוגבל למתחם נבי מוסא.

לאחר מלחמת 1967, כשהר הבית ומתחם קבר נבי מוסא עברו לידי ישראל, נמשך האיסור על מנהג העלייה.

העלייה לרגל ("מוסאם" בערבית) הראשונה שהותרה הייתה 50 שנה לאחר האיסור הבריטי, בשנת 1987, ואורגנה על ידי הווקף המוסלמי בירושלים. כ-50,000 עולי רגל השתתפו. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף אותה שנה, בוטלו שוב החגיגות.

ניסיון נוסף לקיים את מצוות החג נעשה בשנת 1997, אך הוא היה מצומצם והגבלות על תנועת תושבי הגדה הגבילה את מספר המשתתפים.

כיום מגיעים מוסלמים לנבי מוסא בחג נבי מוסא, אך התהלוכות לירושלים לא חודשו.

במבנה נמצא כיום מרכז גמילה, שהשוהים בו מסייעים בתחזוקת המקום.

הצבע האדום במחשופי הסלע לצדי הכביש שייך לתצורת חתרורים (בחבורת הר הצופים). אכסניית השומרוני הטוב, בראש דרך מעלה אדומים, נקראת בערבית "חאן אלחתרור" או "חאן חתרורה".

במחשופי הסלע מתצורת חתרורים אין מבנה של שכבות, הם מצוקיים ובעלי צורה לא מסודרת, ונחצים על-ידי עורקים רבים. מקבצי הצבע האדום הם של סלעים שעברו התמרה בחום. מקור החום להתמרה הוא בשרפת החומר האורגני (המינרל ביטומן שבפצלי השמן) שהיה ספוג בסלעי המקור. כאשר החומר האורגני בא במגע עם חמצן, נוצר תהליך בערה שגרם להתמרה. הגוון האדום מציין קיומן של תחמוצות ברזל.

גן לאומי השומרוני הטוב:

מוזיאון פסיפסים:

למוזיאון זה כונסו פסיפסים מרחבי יהודה, שומרון ועזה. המוזיאון נמצא מעבר לקו הירוק, כי לפי החוק הבין-לאומי לעתיקות, אסור להעביר ממצאים ממדינה למדינה.

הפסיפס שנמצא אחרי הכניסה בצד דרום הובא מבית כנסת בעזה. לפי מפת מידבא, עזה הייתה עיר גדולה וחשובה בתקופה הביזנטית, היה בה תאטרון וקארדו.

בית הכנסת נחשף סמוך לחוף הים בעזה בחפירות שנעשו שם כבר בשנת 1965. חפירות מחודשות מהשנים 1967-1976 אפשרו את הוצאת הפסיפס ושימורו. לבית הכנסת המתוארך למאה ה-6 מבנה בסיליקלי, והרצפה המוצגת כאן היא רצפת הפסיפס של הסיטרה הדרומית ששרדה.

הפסיפס מחולק לשלושה טורים של מדליונים העשויים שריגי גפן, אשכולות ענבים ועלים. במרכזו של כל מדליון מוצג בעל חיים, כאשר המדליונים הפנימיים ייחודיים, וכל מדליון פנימי מוקף מימין ומשמאל בזוג בעלי חיים המכוונים כלפיו. בעלי החיים ערוכים לסירוגין, טורף ונטרף. בפסיפס ניתן לראות בעלי חיים מקומיים, כגון טווס, נמר, לביאה, ובעלי חיים שלא היו בארץ כמו ג'ירף, זברה ועוד. עולה ההשערה שיוצר הפסיפס הכיר את בעלי החיים האפריקאים מספר דוגמאות ולא בהכרח מתוך הכרות אישית, וודאי שלא בחר בהם מסיבות אידאולוגיות דתיות.

מבנה הפסיפס מזכיר פסיפסים רבים מהתקופה הביזנטית העשויים מדליונים ובהם בעלי חיים כאשר הענפים יוצאים מתוך אמפורה, שלא שרדה בפסיפס הנוכחי. למשל, פסיפס הצפורים הארמני שהתגלה בשנת 1894 ברחוב הנביאים ומתוארך לאמצע המאה ה-6.

פרט לפסיפסים ניתן לראות את בסיס השיש של המזבח ומאחוריו שקע בו הונח הרליקווריום, קופסה המכילה שרידי קדושים ומקדשת את הכנסייה. הקופסה מוצגת בחדר 6 במוזיאון. לצידה ניתן לראות את האמבו, דוכן הדרשן העשוי אבן ביטומנית שחורה קשה במיוחד.

דרך ירושלים-יריחו עברה בשטח לא מיושב, בו חיו שבטים נוודים, וחלקם היוו איום על חייהם של העוברים במקום. מרק טווין, שטייל בארץ בשנת 1867, תאר את הסכנות המוחשיות לנוסעים מירושלים לירדן. הוא תאר יריות ממארב, בדואים המאיימים להשמיד את שיירות הצליינים, וסכנות נוספות שחייבו את קבוצתו לקחת חיל משמר להגנתם בדרך ("מסע תענוגות", הוצאת אריאל, עמוד 147).

דרך זו הייתה הדרך המרכזית מהצפון לירושלים כבר בתקופת בית שני. המתח בין היהודים לשומרונים עלה כאשר נחמיה פסל את השתלבותם בבניית הבית השני, וכאשר, לפי יוספוס פלביוס, יוחנן הורקנוס השתלט על ארצם של השומרונים, והחריב את המקדש שעל הר גריזים כדי לחזק את מרכזיותו של המקדש בירושלים (בשנת 107 לפנה"ס, אירוע שאינו מקובל בהיסטוריה של השומרונים). אולי בעקבות כך העדיפו יהודים לבחור בנתיב של בקעת הירדן בבואם לירושלים מצפון. עדות לכך היא תנועתו של ישוע מהגליל לירושלים דרך בקעת הירדן.

על מנת להקל על הנוסעים, על ביטחונם ועל קשיי הדרך, נבנו תחנות לאורך הדרך. בתקופה ההרודיאנית נתגלה ארמון ששימש את הורדוס בנסיעותיו לארמון ביריחו. בארמון התגלו בית מרחץ, רצפות פסיפס ועיטורי סטוקו ופרסקו על הקירות בגבעה מצפון-מערב לאתר זה.

התחנה כאן נמצאת בדיוק במחצית הדרך בין ירושלים ליריחו, 13 ק"מ מכל כיוון. באזור נתגלו מערות מגורים מתקופת הבית השני, שרידי קירות, מוקדי אש, בורות מים קטנים, חרסים, נרות, כלי זכוכית, ואף מטבעות מימי הורדוס, אגריפס הראשון והנציבים (המערות נמצאות משמאל לכניסה ליד פסיפס עזה וכן תחת מבנה הכנסייה הביזנטית).

החל מהתקופה הביזנטית הדרך מירושלים ליריחו הייתה נתיב מרכזי לצליינים המבקרים באתר הטבילה בירדן, קסר אל יהוד ולעיר יריחו.

בתקופה הביזנטית היו אלה בעיקר מנזרים שאירחו את הצליינים הנוצרים שעברו כאן בדרכם ליריחו ולקסר אליהוד. אכסניות התגלו במנזר אבטימיוס ומרטיריוס, ובמסורת הרגולה של בזיליוס – כל מנזר פתח שעריו למבקרים.

מהתקופה הביזנטית המוקדמת נותרו מעט מטבעות, אולי ישב פה חיל מצב רומי כפי שמתאר אוסביוס, ונראה שהמקום התפתח במיוחד החל מהמאה ה-6. מתקופה זו נמצאו שרידי אכסניה הכוללת חצר גדולה (24x26 מטרים) חדרי מגורים, בור מים גדול, כנסייה בסיליקלית (21.3x11.6 מטרים) וכן חצר לבעלי חיים.

הכנסייה, שנחפרה כבר בשנת 1934, ורבות מאבני הפסיפס שלה נגנבו (היום הריצוף משוחזר), הייתה בעלת מבנה בסיליקלי, נרתקס, אפסיס מרכזי, ושני חדרי פולחן נלווים – הדיאקוניקון מדרום ששימש חדר הלבשה לכמרים ולהגשת מתנות ושמירתן, והפרוטזיס מצפון ששימש להכנת כל הדרוש לפולחן כולל הלחם והיין. הכנסייה הייתה בשימוש גם במאה ה-8 כפי שמעידה אבן מיל המתוארכת לשנת 720 שנמצאה במקום.

בתקופה הצלבנית שוב פרחה הדרך בין ירושלים ליריחו, צליינים רבים הלכו לאורכה, ועל הדרך הוקמו מצודות להגן על התיירים. בורכהרד, נזיר דומיניקני גרמני ששהה בארץ בשנים 1275-1285, מזכיר את מצודת מעלה אדומים. בקצה הצפון-מזרחי של האתר, מעברו השני של הכביש, ראינו את שרידיה של המצודה הצלבנית Castrum Rouge שנבנתה על ידי הטמפלרים סביב השנים 1169-1172. למצודה היה חפיר, אולמות מקומרים, וגשר תלוי בכניסה מעל החפיר. לצד המצודה התגלו שרידיו של מגדל ומדרגות מובילות אליו.

לצד המצודה שוקם החאן, נבנו חדרים נחפר בור מים גדול ורחב ששירת את הצליינים בנוסף לבור מהתקופה הביזנטית, הניזון ממי הנגר שבמדרון הדרומי. הכניסה לחאן הייתה מדרום לעבר הדרך העתיקה. נראה שהחאן המשיך לשמש את עוברי הדרכים גם בתקופה הממלוכית.

בתקופה העות'מאנית, ח'אנים על הדרך הקלו על המסע כפי שנמצאו באבתימיוס, אכסניית השומרוני הטוב ועוד. אז שוקם שוב החאן על שרידי החאן הצלבני, על הקיר הצפוני נראים סימני החורים לקשירת בעלי החיים. המבנה שימש כחאן למוסלמים בדרכם לנבי מוסא. במבנה העומד, בו נמצא היום המוזיאון, היו 6 אולמות. בזמן מלחמת העולם הראשונה המבנה נפגע, ושופץ בימי המנדט כתחנת דרכים ותחנת משטרה. בשנת 1998 הוחלט לשקם את המקום ולהופכו למוזיאון פסיפסים מרחבי יהודה ושומרון. המוזיאון נפתח לקהל לאחר שיפוצים ארוכים במאי 2009.

החומה מהתקופה העות'מאנית, וגם המבנה המשמש כמוזיאון.

בשונה ממנזרים שונים באזור, נראה שאתר זה שימש ככנסיית זכרון המציינת אירוע מהברית החדשה ולא רק תחנת דרכים. האירוע המזוהה עם האתר הוא סיפור השומרוני הטוב. אין סיבה לזהות את המקום הפיזי שבו קרה סיפור השומרוני הטוב. הסיפור מובא כמשל ולא מתאר אירוע שקרה. במשך השנים הנוצרים לקחו את המשל וזיהו אותו גאוגרפית, כי כשעומדים במקום שקשור לטקסט הסיפור יושב בראש, הקשר הוויזואלי חזק יותר. כך גם בוויה דולורוזה. אין חובה לבקר במקומות הקדושים לנצרות, הצליינים באים כדי להתחבר.

משל השומרוני הטוב בברית החדשה

25 אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" 26 שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?" 27 הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." 28 אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה." 29 אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?" 30 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. 31 וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. 32 כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. 33 וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. 34 נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. 35 לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.' 36 וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?" 37 הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה."" (לוקס י 25-37).

השומרוני שעשה את מעשה החסד הפך לסמל של אחווה ורעות בין בני האדם והתגייסות לעזרת הנפגע, התנהגות במידת החסד והרחמים, ודאגה כלפי החלש והאביון.

אין ספק שישוע התכוון לגנות את המנהיגים הדתיים של היהודים, הכוהנים והלוויים ששלטו במקדש, זאת במסגרת התנגדותו הכוללת לממסד הכוהני. אבל מדוע הוא עימת דווקא כהן ולוי עם שומרוני? היחסים בין היהודים לשומרונים היו גרועים, וישוע התייחס באופן חיובי לשומרונים: יחסו לאשה השומרונית שלקח ממנה מים בבאר יעקב שבשכם (יוחנן ד 1-42), ריפוי 10 המצורעים (לוקס יז 11-19), וזאת למרות שכאשר ישוע עבר בשומרון, סירבו השומרונים לקבלו (לוקס ט 51-53).

בחברה היהודית הייתה חלוקה משולשת שביסודה הייתה חלוקה מעמדית, חברתית ודתית. בראש הרשימה עמדו הכוהנים בני אהרון, השניים בחשיבותם היו הלוויים והאחרונים היו הישראלים.

לדעת חלק מהחוקרים אולי במקור זה היה טקסט פרושי, ישראל לעומת הכוהנים והלוויים, שנתן מקום לאדם הפשוט מישראל, כדי לדחוק את הכוהנים, הלוויים והרבנים. אולי הברית החדשה לקחה את הסיפור ואימצה אותו לגבי השומרונים. בנוסף, השומרונים כינו את עצמם ישראלים בתקופה העתיקה (וכך הם מכנים את עצמם עד היום).

במוזיאון מוצגים פסיפסים וממצאים ארכאולוגים של שלוש דתות: יהודים, שומרונים – בגלל המשל, נוצרים.

המוזיאון מורכב משישה חדרים, חדר הכניסה מוקדש לפסיפסים יהודים, ממזרח (ימין) לו 2 חדרים מוקדשים לשומרונים, וממערב (שמאל) שלושה חדרים מוקדשים לפסיפסים נוצרים.

חדר הכניסה יהודי – הפסיפס עם דמותו של דוד המלך פורט על נבל ולצידו הכיתוב בעברית "דוד", מבית הכנסת בעזה. הפסיפס הוצא מאולם התווך של בית הכנסת.

כתובת הקדשה מסוסיא וכתובת מבית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו (שני אלה נותרו באתרם). עוד נמצאות בחדר כתובות מבתי הכנסת בנערן ובאשתמוע. הכתובות בארמית ובעברית.

החדרים ממערב – נוצרים – פסיפס משילה = סילון. כתובת הקדשה: רחם על אנשי שלה = סילה. הכנסייה ביזנטית, ופרושו שאז כבר זיהו את שילה המקראית למרות שאין הוכחה.

בשילה נבנו שתי כנסיות גדולות, 4 שכבות של בנייה ושיפוץ עם פסיפסים מרהיבים – בגלל ארון הברית. ארון הברית הוא פרהפיגורציה למרים. כך גם בקרית יערים באבו גוש, שם נבנתה כנסייה שמוקדשת למרים וארון הברית.

החדר המערבי – ממצאים ממנזרים ביהודה ושומרון. לוח שהוא חלק מסורג, אַמְבּוֹ – דוכן הדרשן מחורבת סילה שאת הפסיפסים ראינו בחדר הקודם ובחוץ. בנוסף מוצגים כלי אוכל וקערות ממנזר מרטיריוס, והמצבה של פאולוס, שהיה אב מנזר מרטיריוס אחרי שמרטיריוס הפך פטריארך.

החדרים המזרחיים – שומרונים – פסיפס עם כתובת יוונית מבית הכנסת השומרוני באלח'ירבה וכתב עברי קדום שבו השומרונים משתמשים עד היום. הפסיפסים מבתי תפילה מאזור השומרון, כולל הר גריזים. הנושאים בפסיפסים מגוונים: אין בעלי חיים, כלי מקדש: מחתה, שופר, מנורה 7 קנים, ארון קודש וצדפה.

הפסיפסים השומרונים הם באיכות גבוהה ביותר, עיטורים צמחיים וגאומטריים מרהיבים.

אוצרי המוזיאון בחרו להקדיש מקום בחדרים גם להיסטוריה ולתרבות השומרונית, ועל הקירות מוצגות תמונות מחיי העדה היום.

השומרונים מאמינים באל אחד, במשה כנביא היחיד שחי מעולם, בתורת משה – כלומר חמשת חומשי התורה כספר הקדוש היחיד, בהר גריזים כמקום אשר בחר בו אלוהים, וביום נקם ושילם, כלומר בבוא המשיח, באחרית הימים ובעשיית דין.

האוכלוסייה השומרונית קושרת את עצמה למקדש, משתמשת ביוונית וגם בשומרונית. בפסגת הר גריזים נמצאו שרידי כנסייה ממורכזת, ומתחתיה שרידי מקדש – האחרון חרב במאה ה-2 לספירה.

השומרונים

מיהם השומרונים? שלוש גרסאות:

גרסת היהודים (הרבניים/פרושים/יהודאים) – השומרונים הם עמים שהובאו על ידי מלכי אשור לאחר כיבוש ממלכת שומרון בשנת 722 לפנה"ס, בעקבות גלות ממלכת ישראל, המכונה "גלות עשרת השבטים", והייתה בשני גלים.

גרסת השומרונים – השומרונים טוענים שהם צאצאי השבטים הישראלים אפרים ומנשה, אשר לא גלו עם שאר עשרת שבטי ממלכת ישראל בגלות אשור בשנת 722 לפנה"ס. הם נותרו בארץ ולא עזבו אותה מעולם. השם שומרונים נובע מהתיישבותם בשומרון (שומרון הייתה בירת ממלכת ישראל), כשם שהמונח "יהודים" נובע מהתיישבות ממלכת יהודה – ביהודה.

לפי גרסת השומרונים, הפיצול מהיהודים אירע עוד לפני גלות אשור. הפירוד נבע מחילוקי דעות בדבר "המקום המובחר" לשם בנית בית המקדש. לפי השומרונים משה רבנו קבע את קדושתו של הר גריזים. ולכן, לפי המסורת שבידם, בנה יהושע בן נון את המשכן בהר גריזים.

גרסת החוקרים – החוקרים מניחים כי הגליית ממלכת ישראל בימי אשור הייתה של האליטה בלבד, ושאכן נשארו רבים מעם הארץ על אדמתם אחרי גלות ישראל (עשרת השבטים) וגלות בית ראשון (גלות יהודה לבבל). מובן כי המפגש שלהם עם שבי ציון, גולי בבל שחזרו לארץ, שהביאו רעיונות חדשים לארץ, היה מתוח, והתיקונים של עזרא ונחמיה לא הועילו לחבר בין הקבוצות.

אולי אלה שנשארו בארץ התבוללו עם אלה שבאו מאשור, אבל יש להם שורשים יהודים.